אודות יהודים משיחיים,הברית החדשה,וישוע המשיח.

תצילו אותנו

היא גדלה בכת היהודים המשיחיים, חיה בפחד מהממסד הדתי ונאלצה לנדוד עם משפחתה בכל הארץ * כשביקה לעזוב ולהתגרש מבעלה האלים היא גילתה את המחיר שעליה לשלם: ניתוק מארבעת ילדיה * עכשיו היא מנסה לגדל את בנה הקטן בדירת מרתף חשוכה ולשרוד את הטיפולים הקשים שהיא עוברת בגלל מחלתה הנדירה * בראיון כואב היא חושפת את החיים בכת, ומסבירה: "אני לא מבקשת נדבות אני רק צריכה עזרה לבן שלי ולי"
13/02/2009
(צילום: Cillenj)
(צילום: Cillenj)

אחרי 36 שנים של בריחה, נדודים וכאב, כל מה שהגר מייחלת לו הוא קצת שקט. היא מקווה למצוא סוף סוף קורת גג שתאפשר לה להישאר במקום אחר, ומתפללת לחדש את הקשר עם ילדיה שנלקחו ממנה כשהייתה חלשה, מותשת, מוכה ובודדה, אחרי שברחה מכת היהודים המשיחיים והתירה שם מאחוריה בעל מכה וארבעה ילדים. היום חלומה הגדול הוא לגדל את הילד האחד שנותר לה, בלי שתיאלץ לדחות את בקשתו לקרמבו רק כי אין לה בארנק אפילו שני שקל.


סיפור חייה של הגר ארוך, מורכב וקשה: ילדות בכת 'היהודים המשיחיים', חיים בפחד מפני הממסד הדתי ואויבים אמיתיים ומדומים, תפילות במקומות מסתור, שלוש לידות קשות, נישואין שהסתיימו רק בהתערבות הרבנות, מחלה נדירה, וילד שנולה לה לפני ארבע שנים, הממתין לה לא פעם לבדו בדירת המרתף הקטנה שבה הם חיים, עד שתשוב מהטיפולים שהיא עוברת בבית החולים.
 
"הכול היה תמיד סודי"
 
הגר נולדה למשפחה שמשתייכת לכת 'היהודים המשיחיים': קבוצה של יהודים ולא יהודים שיצרו מעין דת חדשה, בת כלאיים של הנצרות והיהדות. חברי הכת מאמינים בתנ"ך, דוחים את התלמוד והתורה שבעל פה, מקיימים מקצת ממצוות היהדות ובטוחים שישו, הצעיר היהודי שהסתובב במאה הראשונה לספירה בהרי הגליל ובסמטאות ירושלים, הוא המשיח שנולד לגאול את המין האנושי מסבלו. "כשאבי היה צעיר הוא חיפש את עצמו, ובגיל 30 הוא 'גילה את האור' והצטרף לכת. שם הוא נשיא לאימי, שאביה היה ממנהיגי הכת. אבי החל לתרגם ספרי קודש ולכתוב אותם בעצמו, ואני ושלוש אחיותיי נולדנו לתוך האמונה ולחיי הכת", היא מספרת.


"החיים לא היו קלים ולא היו פשוטים, הכול היה תמיד סודי. המפגשים, האסיפות, התפילות. מחנכים אותך לפחד מאנשים עם זקנים וכיפה, מספרים לך שיש אנשים שרוצים לפגוע בך וחייבים להיזהר מהם. מגיל צעיר מאוד הבנתי שזה לא מה שאני רוצה, ולא התחברתי אל המנהגים והאמונה הזאת.


"ההורים שלי אינם אנשים קלים. נאלצנו לעבור מקהילה לקהילה של חברי הכת, המפוזרים ברחבי הארץ וחיים בקהילות סגורות ומסוגרות, מטבריה לצפת ומשם לבאר שבע, לירושלים, לערד ולבסוף שוב לירושלים, שם הוריי מצאו סוף סוף את מקומם. כל פעם שהגנו לקהילה חדשה הייתי צריכה להתרגל למקום חדש ולסביבה חדשה, כשברקע מרחפת תמיד האזהרה לא להתחבר לאנשים זרים, ואלו היו בעצם כל מי שמחוץ לכת. לכת יש כל כך הרבה תפילות, חגים ומפגשים, שפשוט לא משאירים לך שם זמן להתחבר למישהו מבחוץ, גם אם אתה רוצה. בגיל 13, בגלל מרדנותי וסירובי לקבל את תכתיבי הכת, הייתי חוטפת הרבה מכות. בסוף לאבא שלי נמאס והוא החליט לזרוק אותי מהבית. התגלגלתי בין מקומות, לא פעם לנתי ברחוב, ובסוף עברתי לגור אצל דודים בראשון לציון".


אצל הדודים החילונים בראשון הגר התגוררה שנה, הלכה לבית ספר, הכינה שיעורים ובילתה עם חברים חדשים. "בעיני זאת הייתה השנה היפה והמאושרת בחיי. סוף סוף הרגשתי ילדה, אבל אחרי שנה כל האושר הזה נעלם ונאלצתי לחזור לחיות עם הורי בירושלים, כי הם לא הסכימו לוותר ודרשו שאחזור לחיות איתם בתוך הקהילה. השנה בחוץ, שהראתה לי שאפשר לחיות חיים אחרים, הגבירה את סלידתי מחיי הכת, והחזרה לבית ההורים ולמנהגי הכת הייתה מכה קשה עבורי. כשאת לא יודעת מה את מפסידה עוד אפשר לחיות ככה, אבל אחרי שטעמת את העולם בחוץ, אי אפשר יותר לחזור לחיים האלה".
 
"חשבו שאני מטורפת"
 
"בגיל 15 פגשתי בחור שומרוני שהפך לאהבת חיי הגדולה, אבל הקשר נגדע כשהבנו שבשל הפער הדתי, זה שהוא והוריו לא בכת, לא נוכל להמשיך להיות ביחד", מספר הגר. "בינתיים בכת הבינו שעונשים לא יועילו נגדי אל רק יגבירו את המרדנות שלי, ולכן העבירו אותי לקהילת היהודים המשיחיים במעלה אדומים הקרובה יותר למנהגי היהדות מזו שבירושלים. הקהילות שונות מאוד בגישת. יש קהילה שבה הגברים מגדלים זקנים ולובשים ציציות אבל הולכים בלי כיפה, ובאחרת נשים הולכות במכנסיים. בכת הבינו שאני מחפשת משהו יותר יהודי ולכן העבירו אותי למעלה אדומים. הגעתי ל'בית הכנסת' שלהם בשבת, באולם שהיה אז במרתף סודי שהכניסה אליו הוסתרה בביתו של ראש הקהילה. הוקסמתי לראות גברים מתפללים בטליתות ומוליכים ספר תורה. בדיעבד התברר לי שהוא נקנה במחיר זול כי היה פגום, אך לכת זה לא משנה כי הלכות הכשרות של ספר תורה באות רק מהתורה שבעל פה. חשבתי שמצאתי סוף סוף את מקומי".


במהלך סעודת השבת שהקהילה סועדת יחד מצאה הגר חן בעינו של אחד מצעירי הכת, ובשבת שלאחר מכן כבר הפגישו בין השניים: "זה היה שידוך. רצו לחתן אותנו מהר, כי אני הייתי כתם והוא היה אדם מוזר, לא אהבתי אותו, אבל השתוקקתי להקים בית ושתהיה לי משפחה חמה.


"אני אדם אופטימי מטבעי, שגם כשקשה ורע לי אני ממשיכה להאמין שיהיה בסדר. למרות שלא אהבתי אותו, קיוויתי שיהיה בסדר, וכשזקני הכת החליטו לחתן אותנו, הסכמתי. רציתי שיהיו לי כבר ילדים ופינה משלי. למרות שנישאתי ונכנסתי אחרי זמן קצר להיריון, המשכתי להתנגד לחיי הכת, ובקהילה לא ראו בין יפה את היעדרותי מהתפילות ומהאסיפות. תוך זמן קצר ההתנגדות שלי לכת ולמנהגים שלה השפיעו גם על המתרחש בתוך הבית.


"אז התחילה האלימות מצד מי שהיה בעלי. הוא השפיל והכה אותי, ובכל פעם היו מנהיגי הכת מגיעים לפשר בינינו ולנסות לערוך שלום בית, אבל אני כבר הבנתי שזה חסר סיכוי.


"בגיל 19 כבר ילדתי את בני הבכור. ההריונות היו קשים. לא הצלחתי להחזיק היריון עד הסוף, ותמיד הייתי בשמירה. אז גם התחילו הבעיות הרפואיות – כאבי תופת שאיש לא הצליח לאבחן. חשבו שאני ממציאה את הדברים או שאני פשוט מטורפת".
 
"הצלחתי לברוח מהם"
 
בגיל 26, לפני עשר שנים, החליטה הגר לנטוש את הכת, ובמקביל ביקשה להתגרש. בתגובה, הוריה וחברי הכת הכריזו עליה חרם ונידו אותה. רק לפני שנתיים, לאחר נתק ממושך, היא שבה וחידשה את הקשר עם הוריה, כדי שבנה הצעיר יכיר את סבו וסבתו. "אני ובעלי לשעבר היינו הזוג היחיד בכת שנישא ברבנות. מאז אנשי הכת לא יכלו להינשא שם יותר, כי יש בקרבם התבוללות עצומה ונישואין רבים בין יהודים ללא יהודים. כשנישאתי, ערכנו שתי חתונות – האחת בשבת בבית הקהילה, כשמנהגי הקהילה השיא אותנו והקהילה בחרה מי ישתתף בטקס, ולמרחת ברבנות. רק כשביקשתי להתגרש התברר לי שבעלי היה גוי, שהתגייר בגיור שלא על פי ההלכה".


למרות השנים שחלפו מאז, אנשי הרבנות במעלה אדומים זוכרים עד היום את הפרשה: "זה היה מקרה קשה מאוד והיא הייתה באמת אישה צעירה ואומללה. היא ביקשה להתגרש ולעזוב את חיי הכת הזאת, והיה שלב שבו חזרה לשם עקב לחצים שהופעלו עליה, בסוף היא אזרה אומץ וביקשה לעזוב", נזכר רב העיר הספרדי, מרדכי נג'ארי, שיחד עם שותפו, הרב האשכנזי יהושע כץ, סייע להגר בקבלת הגט וביציאה מהחיים בכת.


"עשינו מאמצים מרובים כדי לעזור לה בקבלת הגט, אחרי שהבעל סירב לתת לה אותו, ולבסוף גילינו שהגיור שלו היה שקרי ומצאנו פתרון כדי לשים קץ לנישואין", מספר נג'ארי. "עד אז גם לא ידעו ברבנות שפועלת בעיר קהילה של יהודים משיחיים מתחת לאפנו. רק כשהגר פנתה אלינו וסיפרה הכול התברר לנו היקף התופעה. בסופו של דבר הוחלט לא לצאת למלחמה נגדם, כדי לא לתת לפעילות שלהם פרסום", אומר הרב נג'ארי.


"הם ממש הצילו אותי", מסבירה הגר, "כי הייתה התנגדות גדולה לגירושין שלי. מבחינת הכת, מרגע שעזבתי, אין יותר דרך חזרה ונשמתי אבודה לנצח. על פי אמונתם, אם אדם זכה לטעום מהטוב של ישו ואז התכחש לו, אי אפשר לשוב אחורה. אני יודעת שהיו עוד אנשים שהתפכחו ועזבו אותם, אולי הם קיבלו אומץ אחרי שעזבתי".
 
"הייתי שבורה וחלשה"
 
במסגרת הסדר הגירושין, אחרי מאבק משפטי שניהלה, נלקחו ארבעת ילדיה הגדולים של הגר והועברו לחזקת אביהם. "שבר אותי לדעת שאיני יכולה לגדל את הילדים שנשאתי בחובי תשעה חודשים וילדתי אחרי סיבוכים וקשיים. זה כאב בל יתואר. בתי הייתה תינוקת כשלקחו לי אותה. מנעו ממני לשמור על קשר איתם".


בינתיים, כאבי הבטן הקשים, שמהם סבלה מאז ההיריון הראשון שלה, המשיכו להציק לה ביתר שאת. "לבסוף התברר שאני סובלת מאנדומטריוזיס, שזו מחלה גנטית של רירית הרחם, שמתפשטת בכל הגוף וגורמת לדימומים. זו מחלה נדירה שאין די מודעות בארץ לקיומה. עד אז חשבו שאני משוגעת, שהכאב הפיזי שלי נובע מהכאב הנפשי, אבל אני התעקשתי כל הזמן שמשהו לא בסדר, והתברר שצדקתי".


כמה שנים אחרי גירושיה פגשה הגר בצעיר תושב ירושלים שמננו נולד לה בן נוסף, היום בן ארבע וחצי. "הייתי עדיין שבורה ממה שקרה לי, וחלשה מאובדן ארבעת ילדי, ולכן המשכתי לסבול מאלימות גם בזוגיות הזו. בינתיים הוצא לו צו הרחקה ממני, ולכן, כשהוא לוקח את בננו, מחזיר אותי אלי כי אסור לו להיות בקרבתי.  היום אני חזקה יותר וכבר לא אפול לתוך קשר הרסני ואלים, אבל אז לא הייתי מסוגלת להתמודד עם האלימות ועם הכאב".


לפני שנתיים התחדשו כאבי הבטן של הגר, ואז התברר שהיא סובלת מבעיות קשות ברחמה ומגידולים בבטן. "אני חלולה מבפנים. הוציאו לי כל מיני איברים וחלקים איברים, עד שכמעט לא נשאר לי כלום", היא צוחקת.


"אני גם יודעת היום למה דווקא הבטן התחתונה היא מוקד המחלה שלי", מרצינה הגר. "לפני שנתיים פגשתי בבתי שלי בבריכה. בגלל הגירושין לא גידלתי אותה מאז שהייתה תינוקת וכמעט ולא ראיתי אותה. היא הסתכלה עלי ואמרה לי: 'את לא אימא שלי, אשתו של אבא ילדה אותי'. המשפט הזה כאב לי כמו סכין שננעץ בלב, ואז גם חזרו בעוצמה גדולה הכאבים. אני מאמינה שיש קשר בין התחושה הקשה שיש לי כי אני לא עם הילדים שלי, לבין הכאב והמחלה באזור הרחם שבו הם נוצרו".


יחד עם בנה עברה הגר להתגורר בדירת חדר במבשרת, כדי להיות קרובה לילדיה שעברו בינתיים להתגורר בישוב הסמוך לירושלים. דירת המרתף צפופה וקטנה עם שני חלונות קטנים בלבד, המכניסים בקושי כמה קרני אור אל הכוך. "את כל זמני הפנוי אני משקיעה היום בבן הקטן שלי. אני בפירוש מפצה איתו היום על האמהות שנגזלה ממני אז, בגיל צעיר כל כך".


בנה ישן בחדר קטנטן, ואילו היא ישנה על ספה נפתחת בסלון. "כיוון שכרתו לי חלק משלפוחית השתן, אני נאלצת להשתמש בלילה בחיתולים. לפעמים הבן שלי בא לישון איתי, ונראה לי מביך שאני אקום בבוקר רטובה".


"בגלל הטיפולים הרבים שאני עוברת, ובגלל הכאבים והחולשה, נתנו לי נכות זמנית וקצבה מינימאלית, שבקושי מספיקה לתשלום שכר הדירה. כל החיים עבדתי, וכעת אני לא יכולה להתחייב לשעות קבועות במקום עבודה, כי יש לי בדיקות וטיפולים. אני לא רוצה נדבות, רק בית שבו אוכל לגדל את הילד שלי בכבוד- לא לעבור כל כמה חודשים דירה, ולא להיות חנוקה כל כך בבנק בלי שקל בכיס. אני לא מבקשת נדבות, אבל מבקשת תצילו אותנו, תעזרו לי ולבן שלי".


דווקא בשיא המחלה הצליחה הגר לחדש את קשריה עם שלושה מילדיה הגדולים, כשבתה הצעירה עדיין מסרבת לפגוש אותה. "כשאמרתי שיש לי שני בנים בכורים, הבן הבכור שלי אמר לי 'לא, יש לך רק בן בכור אחד'. אמרתי לו שאין לו מושג כמה מאושרת הוא עשה אותי. הם קוראים לי בשמי ויש עדיין ריחוק מסוים, אבל אני מקווה שעם הזמן הקשר בינינו יתחזק. נכון שאני מרגישה שחזרתי אחורה, ויש ימים שאני שואלת למה זה הגיע לי, אבל בסופו של דבר אני חייבת להאמין שיהיה טוב'.

הדפס