אודות יהודים משיחיים,הברית החדשה,וישוע המשיח.

כת המטבילים - הצופן המשיחי

תחת מסווה של מאמינה נלהבת, חדרה כתבת "7 ימים" אל תוככי כת היהודים המשיחיים בישראל, ותיעדה במשך חודשיים את שיטותיהם המתוחכמות להמרת דתם של יהודים:
היא צפתה בטקס הטבלה מסתורי של נער שבמהלכו צץ "השטן", נכנסה לשטח אש כדי לספר לחיילי צה"ל על הברית החדשה ופגשה ניצולי שואה רעבים שמקבלים אוכל והטפות על ישו.
תגובת המשיחיים: "אנו יהודים שפועלים כחוק, וזכותנו להסביר את אמונתנו".
תחקיר
8/08/2008
תחיה ברק בקהילת היהודים המשיחיים "תפארת ישוע"
תחיה ברק בקהילת היהודים המשיחיים "תפארת ישוע"

"עלייך התפללתי וצמתי שישה ימים", מודיע לי בעיניים נוצצות יעקב דמקני, המבשר מספר אחת של היהודים המשיחיים.


שעה קודם לכן, בתום תפילת השבת, אני מתיישבת על הספה מולו בבית הקהילה היהודית משיחית "תפארת ישוע" בתל אביב, ומבקשת בקול רועד להצטרף למשימה הרוחנית החשובה מכל בעיני מאמיני הכת: בישור על ישו ברחבי ישראל.

דמקני מצמצם עיניים וסוקר אותי בחשדנות. לא בכל יום ישראלית צעירה מבקשת להצטרף אליו לשליחות מיסיונרית, הנתפסת כמשוקצת בעיני מרבית היושבים במדינת היהודים. תחת מבטיו אני מתקשה לנשום: מה יקרה אם סיפור הכיסוי שלי יקרוס?

 

זה שבועות אני מגיעה לקהילה המשיחית כאחת המאמינות. אני שולטת ברזי התפילות, נוכחת באירועים החברתיים, נמצאת בקשר טוב עם מרבית האחים. "להיוושע, להתבשר, אלוהים שם לי מסר בלב", הפכו לחלק מאוצר המילים שלי. הוכחתי את מסירותי, קניתי את אמון החברים. עכשיו אני רוצה להצטרף למשימות המיסיונריות הסודיות השמורות לנאמנים.

 

דמקני מהסס. הוא נועץ בי מבט ממושך, חודר, ואז פוצח בסדרה של שאלות: כמה זמן את מאמינה בישוע? איך זה התחיל? את חיה בדרכו? אני פורסת לפניו את סיפור הרקע שהכנתי מבעוד מועד. "הדרכתי טיולים בצבא, ואי אפשר להדריך בירושלים ובגליל בלי לדבר על ישוע. התחלתי ללמוד אותו. משם הדרך ליהודים המשיחיים הייתה קצרה".

 

את גרה לבד? התפללת על הבישור? מרגישה מוכנה? לכל שאלה יש לי תשובה. "עד שהעם הנבחר לא יקבל את ישוע כמשיח לא תבוא הגאולה", אני שומעת את עצמי מדקלמת. "היהודים חיים בבשר, אך לא ברוח".

 

דמקני פוער עיניים גדולות. ההבעה החשדנית נעלמת, ואת מקומה מחליף כעת חיוך רחב. "יש לי צחוק בלב, כמו שהיה לאימא של יוחנן (המטביל-ת"ב)", הוא אומר בעליצות. קיבלתי מתנה לדעת מה הרמה הרוחנית של הבן אדם שיושב מולי. אני מסתכל בעיניים שלך ויודע שאת אדם רוחני וראוי, ושאלוהים ענה לתפילות שלי".

 

שעות ספורות אחר כך אנחנו מטפסים במדרגות המובילות לקומת הגג של מלון בדרום תל אביב (שמו שמור במערכת), השייך ל"גוף המשיח", מארח מאמינים משיחיים בלבד, ומשמש בסיס האם לקבוצות היוצאות למשימותיהן המיסיונריות. הים מאחורינו, ודמקני מצביע על נקודה בטיילת, שם הותקף יום קודם עם קבוצה שהוביל. זה קרה כשבישרו על ישו כמשיח היהודים באמצעות שירה, שופרות ועלונים. "צעירים בחוף התחילו להרביץ לנו", הוא אומר בכעס. "אני כבר רגיל לזה, אבל חברים בקבוצה עוד בשוק".

 

פניו של דמקני הופכות שוב חמורות סבר. "הרחוב הישראלי לא קל ליהודים המשיחיים", הוא מפנה מבטו אלי ושפתיו מתכווצות. "יש קללות, איומים, יריקות, מכות. את תגלי כבר בעצמך. את מוכנה לשלם את המחיר?"

 

25 במאי: לחדור לכת המשיחיים

 

שמי תחיה ברק, עיתונאית, בת 28, יהודייה. בחודשיים וחצי האחרונים לבשתי כסות אחרת. פלאייר, אחד מאלפים שחולקו ברחובות ישראל במסגרת קמפיין של "יהודים למען ישוע", שלח אותי למשימה עיתונאית ארוכת טווח: חדירה לקהילת היהודים המשיחיים כאחות מן המניין.

 

במשך שבועות ארוכים נזרקתי ליקום מקביל. הפכתי חברה אדוקה בכת עתיקת יומין, המשלבת בליל אמונות, סמלים ומסורות מדתות שונות. אברהם אבינו עם ישו, תנ"ך עם הברית החדשה, טלית עם טבילה, חגי ישראל עם לחם הקודש, וגם שטן מאיים, שאורב כל פינה ומופיע בדמות אדם, מדוזה או יצר הרע.

 

את השבתות שלי ביליתי בתפילות אקסטאטיות ארוכות, ואת יתר ימות השבוע הקדשתי לפעילויות מיסיונריות אגרסיביות ואירועים חברתיים פנימיים של הקהילה. קניתי את אמונם, והם – אט אט – הכניסו אותי לעולמם.

 

טפח אחר טפח נחשף לפניי עולם משיחי-רוחני שבסיסו קהילה סגורה ומחבקת, לעתים ממגנטת, המהווה בית חם ומגונן ללא מעט אנשים שהתקשו למצוא את מקומם בחברה הישראלית- ורגע לפני שנרמסו בשוליה מצאו מפלט בחיקו של ישו: נערים אובדים שהידרדרו אל סף הפשיעה, חרדים שחזרו בשאלה וסבלו מהתנכרות משפחותיהם, חיילים בודדים, עולים, עובדים זרים.

 

את חמלת הקהילה לא ניתן להפריד ממטרתה: הפצת אמונתה, בכל תנאי, בקרב כמה שיותר אנשים. נציגי המשיחיים מגיעים לפניות זנוחות, לעתים בלתי נראות, שאליהן החברה הישראלית לא טורחת להישיר מבט: הם מחלקים מצרכי מזון לעניים, לנפגעי טרור ולניצולי שואה, שלא יודעים מה יאכלו מחר ומדברים איתם על ישו: עוטפים באהבה ובשירי קודש זונות נרקומניות בבית מחסה שהקימו בלב תל אביב: מפיגים את בדידותם של חיילים בשטחי אימון בעזרת שירים, ממתקים, ספרים ומתנדבות מחו"ל. האפשרות לצרף אנשים חדשים לאמונה עולה פלאים לאחר שאתה עושה איתם חסד.

 

גם אותי המשיחיים לא הפקירו בשטח. כשאני מתקשרת לטלפון שעל גבי הפלאייר המבטיח לי ישועה, מבשר לי האיש מעבר לקו שכבר מחר תגיע אליי נציגתם, מצוידת בספרים ובתשובות. רחל, ישראלית לשעבר המתגוררת רוב השנה באוסטרליה אך מגיעה לישראל כל קיץ כדי לעשות נפשות למשיחיים, מספרת לי ש"התרחקנו מאלוהים, מישוע, ובגלל זה נענשנו בשואה. הדרך היחידה עבורנו, האם הנבחר, לחיות 'בשלום' היא להאמין בו".

 

כל הכבוד שאת מגיעה לבתים לספר על ישו בהתנדבות.
"משלמים לי על זה", היא עונה בכנות. "אנחנו מקבלים תרומות עבור הפעילות הזאת ועבור הספרים שקיבלת עכשיו. רוב הכספים שלנו הם מקהילות נוצרים בחו"ל. יום אחד גם את תשלמי כדי שאחרים יגיעו לאמונה".

 

רחל מקשרת ביני לבין קהילת "תפארת ישוע" בדרום תל אביב, המשתייכת ל"גוף המשיח". כתות המשיחיים פועלות בישראל מתחילת המאה הקודמת ומונות אלפים. אף שהמשיחיים רואים עצמם כיהודים, מגדירים אותם מומחים ככת מעולם הנצרות. הם, מצדם, מקיימים קשרים הדוקים עם קהילות נוצריות ברחבי העולם.

 

"זו קהילה גדולה, עם הרבה צעירים והרבה רוח הקודש. אני בטוחה שיהיה לך טוב שם", מבטיחה לי רחל. כדי להקל את חבלי הקליטה מוצמדת אלי חונכת. יסמין, בת 36, ילידת אתיופיה, אישה טובת מראה ובעלת יכולת נתינה אינסופית. וכך, ברגע אחד, יוצא לדרכו המסע, שבסופיו אני נדונה למצוא את עצמי מבולבלת וחצויה. מבולבלת ובוגדת. יהודית אשת קריות שכזו.

 

31 במאי: להתפרק באקסטאזה דתית

 

"ברוך הבא, ישוע, אנחנו מזמינים אותך לבוא". אני נכנסת לאולם התפילה כשהשיר הזה מושר בקול אדיר. על הבמה קלידנית, גיטריסט, שלוש זמרות, חצוצרן ומתופף. המשיחיים עומדים על הרגליים, חלקם רוקדים. כולם שרים בריכוז, באקסטאזה דתית, באמונה יוקדת. ידיהם פרושות מעלה. המילים מוקרנות על מסך גדול, אבל אף אחד לא נזקק להן.

 

כל זה קורה בפאתי אזור התעשייה של דרום תל אביב. הכניסה עוברת בין בניינים מקולפים. בקומת הכניסה פיצוצייה קטנה ובסמוך תחנת דלק. באזור, כך מספר אחד האחים, יש גם קזינו ועסקים מפוקפקים אחרים. אבל חדר המדרגות מצוחצח לגמרי. כמה מצעירי הקהילה מגיעים מדי שבת מוקדם בבוקר, ומטאטאים את הזוהמה - סיגריות, מזרקים, בקבוקי שתייה חריפה. פעם, כשעוברי אורח ואנשי ארגון חרדי התנכלו למשיחיים, היה שומר בכניסה. היום, מטעמי דיסקרטיות, אין אפילו שלט.

 

כשנכנסים פנימה נעלמת העליבות. ממר צפות השיש הבוהקות ועד לתקרה, הכול משדר יוקרה. הקהילה שוכרת את הקומות השנייה והשלישית בבניין. השבת אנחנו בפורמט מצומם, רק 60 איש לערך, כיוון שחלק מהמאמינים נסעו לפעילות בספארי ברמת גן.

 

אני מתיישבת ליד יסמין, מלוותי החדשה, ולא יודעת על מה להסתכל קודם. על המאמינה המבוגרת שרוקדת בלהט, על הזמרת שמתקפלת באמצע השיר וממררת בבכי לעיני כל או על הנער היחף ומגודל השיער שעוצם עיניים ושר במין שיכרון חושים. "אני רוצה לשכב לרגליך, ישוע", מתחננת הזמרת. "תן לנו להרגיש אותך".

 

הרועה הרוחני של הקהילה, ארי סורקו-רם, עולה ותיק מארה"ב, נמצא בחו"ל. בהעדרו תופס את קדמת הבמה מוטי, בן טיפוחיו. הוא לבוש ג'ינס מהוה ונעלי ספורט, על לחייו מיקרופון. "ישוע, תפתח לנו את העיניים לראות אותך ואת האוזניים לשמוע אותך. תן לנו להרגיש אותך, כאן, עכשיו ובחדר הזה", הוא זועק בעיניים עצומות.

 

אל הרחבה מגיע צחי, האח שריכז את הקמפיין שבמסגרתו קיבלתי את הפלאייר. בקול גדול הוא מודיע על הצלחה מסחררת. "2000 איש התבשרו, 30 קיבלו את הבשורה. אנחנו נמצאים בערים הגדולות ובפריפריה, אנחנו מפרסמים מודעות בעיתונים הגדולים ובשלטי חוצות".

 

הנוכחים נדבקים בהתרגשות ומשיבים ב"הללויה". על המסך מתחיל לרוץ סרטון ובו נראים משיחיים מתרוצצים ברחוב ומפיצים את תורתם. כרגע קשה לי לדמיין זאת, אבל עוד מעט גם אני אהיה ביניהם. בינתיים אני פותחת את איגרת "אל הרומים" בברית החדשה, מנסה לעקוב אחר הדרשה.

 

סוף התפילה. כולם זורמים לחדר השני. יש שם כיבוד וקפה. אני מתיישבת על ספה בצד, אבל מהר מאוד הופכת למוקד עלייה לרגל. בזה אחר זה ניגשים אלי האחים. הם מציגים עצמם, מתעניינים בשלומי, מבקשים לדעת איך הגעתי לאמונה.

 

יום אחר כך אני מקבלת טלפון מפתיע. "היום יום הולדת, היום יום הולדת", נשמעת מעבר לקו שירה עולצת. זו יסמין, שזוכרת שהיום התאריך העברי של יום הולדתי.

 

4 ביוני: לגייס חוזרים בשאלה

 

אם אתה חבר בכת המשיחיים, יומך מלא. תפילות ארוכות, מפגשים לתוך הלילה, שירי "הלל" משותפים, פיקניקים, משחקי כדור על חוף ים. אפילו את השידוכים נוהגים המשיחיים לעשות בינם לבין עצמם. אחד מאתרי האינטרנט עורך היכרויות בין האחים. בכרטיס הם מתבקשים לציין את מידת אדיקותם – כל כמה זמן הם מבקרים בקהילה, כמה מתפללים, והאם הם "מדברים בלשונות" – כלומר, האם בלהט תפילתם הם נכנסים למעין טראנס שגורם להם למלמל בג'יבריש.

 

היום מתקיים חוג הצעירים של המשיחיים. יסמין מזכירה לי באס-אם-אס, ואחר כך מתקשרת לברר אם אגיע. המפגש מתקיים בקומה השלישית של הבניין, בחדר ששייך לנוער הקהילה. על הקיר האדום כתובות גדולות שכתבו הנערים: "תודה לך, אדון ישוע".

 

יסמין, מארגנת החוג, מספרת לי שהגיעה לישראל מאתיופיה דרך מצרים. היא תכננה ללמוד בקנדה, אבל פגישה מקרית עם ישראלי שינתה את תוכניותיה. היא התאהבה בארץ וכשפג תוקף אשרת התייר שלה, נשארה כשוהה בלתי חוקית. לפרנסתה היא עובדת בארגון "מעוז" עמוד השדרה הכלכלי-ניהולי של "גוף המשיח". עם הזמן אני שמה לב שרבים מהמשיחיים עובדים בארגונים ובעמותות הקהילה או במלון של הכת. בהמשך יציעו גם לי לעזוב הכול ולעבוד איתם.

 

יסמין עורכת היכרות ביני לבין שאר החברים. מתברר שהשם שלי, תחיה, הוא נכס לא קטן. המאמינים עושים קישור מיידי לתחיית המתים, היום שלפי אמונתם יתגלה ישו שוב ויביא גאולה לעולם.

 

קוסטה מתחיל לנגן בגיטרה אקוסטית, יסמין מתופפת על תוף טם-טם גדול ואנחנו מתחילים לשיר. אבל אז מתפרץ לחדר אמיתי, צעיר בשנות ה-20 לחייו. הוא מודיע שרשות שדות התעופה אסרה על מתנדבת נוצרייה משוודיה להיכנס לארץ.

 

קמה מהומה. זה בגלל שהיא עובדת עם המשיחיים או בשל ביורוקרטיה? שואלים. אמיתי משיב שאשרת התייר שלה פגה, ופוצח בתפילה לאלוהיו שיהפוך את לבבו של שר הפנים כדי שישנה את התקנה.

 

בהמשך מתברר כי אמיתי הוא לבן למשפחה חב"דניקית בצפון הארץ. כשאמונתו החדשה התגלתה, משפחתו גירשה אותו. "מאז שהתחלתי לבשר על ישו, יש תמונות שלי על הקיר בבתי כנסת. בפסטיבלים מחלקים עלוני אזהרה עם תמונה שלי. היה מישהו בקניון שאמר לי שהוא מזהה אותי מהתמונה. יום אחד, כשבישרתי במרכזי אוכלוסייה ישראלית בארה"ב, עבר מולי הרב שלימד אותי את הפרשה לבר מצווה. הוא היה בשוק וברח משם".

 

ישראל, מאמין נוסף בחוג, הוא בן למשפחה ש"סניקית ירושלמית. הוא לא מגיע באופן קבוע לקהילה, בגלל "המלחמות עם השטן". עכשיו הוא משתף אותנו במלחמה הפרטית שלו, היומיומית. "אני נלחם בשטן שאומר לי לא לבוא. השטן אמר לי לחזור בתשובה, להניח תפילין, להתפלל, לחזור לישיבה. הייתה תקופה שהפסקתי לבוא לפה. אבל כל מה שלא עשיתי, השטן רצה עוד. הוא שיגע אותי, כל האיסורים שיגעו אותי, מותר לגעת פה, אסור שם. בסוף הצלחתי להכניע אותו. חזרתי לקהילה לפני שלושה חדשים".

 

אני מסתכלת על חברי הקבוצה, בוחנת את תגובותיהם. הם מקשיבים לו קשר רב. בהמשך אגלה שהביטויים "שטן", "מלחמה בשטן" ו"כוחות הרוע" הם חלק מהטרמינולוגיה המשיחית. אני שואלת את ישראל איך הפך למשיחי. "כשעזבתי את הישיבה בירושלים הכרתי אנשים טובים שהם יהודים משיחיים. הם עזרו לי, הם לא נתנו לי ליפול".

 

מה המשפחה שלך אומרת? 

"תגידי", הוא פותח עליי זוג עיניים שחורות, "את תחקירנית או משיחית?"

 

לפני שמתפזרים יסמין מודיעה לי שהם רוצים לברך אותי, המאמינה החדשה. עוד לפני שאני מספיקה להגיב, יסמין ומרינה מניחות ידיים על הכתף ועל הראש שלי. יסמין מברכת אותי שאשמע תמיד את הקול של ישו וארגיש את נוכחותו. כשהיא מסיימת, היא מחזיקה לי את היד חזק ואחרים מתחילים לברך אותי כשידיהם פרושות לעבר השמיים. מוטי מבקש מאלוהים שאדבק בישו ובכתובים. טימור ואמו מבקשים בקול בוכים שדמו של ישו יישפך עליי. עוד ועוד תפילות נאמרות בדבקות, בקול רם ובלחישה.

 

הערב כבר יורד והאורות בחדר מעט עמומים. אני מתחילה להרגיש לכודה ומכושפת בין זרועותיהם. בדרך הביתה אני בטוחה שהם שינו אותי, שהשתניתי, ומעכשיו לאן שלא אלך, ישו ירחף מעליי. אני מנסחת מייל פרישה לילי לעורך. אני מספרת לו שאני מפחדת להשתגע. בבוקר, באור יום, אני נרגעת. כשהעורך מתקשר, אני מודיעה לו שאני ממשיכה.

 

9 ביוני: לגנות את שורפי הספרים

 

ימים לא קלים עוברים על היהודים המשיחיים. מאז ומתמיד סבלו המאמינים מהתנכלויות, אלא שבשנה האחרונה מתחזקת בהם התחושה כי מעגל השטנה סוגר עליהם. במארס האחרון גרם פיצוץ לפציעתו הקשה של בן למשפחה משיחית מאריאל: חודשיים לאחר מכן, במדורה גדולה שתמרותיה זעזעו רבים, נשרפו באור יהודה ספרי הברית החדשה שחולקו על ידי יהודים משיחיים: בין לבין נשמעו קריאות להחרמת חידון התנ"ך בשל השתתפותה של נערה בת הקהילה. 

 

הסערות מסביב מתקשות בדרך כלל לחדור את מעטפת הקהילתית המגוננת, שבצלה חוסים היהודים המשיחיים. אלא שבכנס חג השבועות השנתי אני חשה ברוחות אחרות. חלק מהמשיחיים מאבדים מסובלנותם. הם חשים כי האיבה כלפיהם עצומה מאי פעם, ומתקשים להבליע את תחושת הנרדפות. הכנס מתקיים בחורשה גדולה בפאתי המושב יד השמונה. בכניסה דוכנים רבים, ואת מרבדי הדשא ממלאים מאות מאמינים מרחבי הארץ.

 

יוחנן לוקאש, מראשי גוף המשיח ורועה קהילה בירושלים, מדלג לבמה בצעדים קלים. המסר שלו כבד הרבה יותר. "בתקופה האחרונה", הוא פותח, "אנו עדים לרדיפות ואיומים על מאמינים. מדוע? כי זו אחרית הימים. קרוב היום שכל ישראל ייוושע.

 

"אנו עדים לביטויי שנאה, אלימות, שריפת ספרים, רדיפה. כל הכוחות הרעים במרומים, מושלי חשכת העולם, מנסים להחזיק את עם ישראל בחושך, בעיוורון, בטמטום הלב, על מנת שכבוד הבשורה ופניו של ישוע המשיח לא יזרחו אליהם. גם הכוחות למטה מנסים להשתיק, להפחיד ולשתק את המאמינים. אני מרחם על סגן ראש העיר חושך יהודה, היא אור יהודה, שהיה שם. אבל אנחנו לא צריכים להסתתר. אנחנו נמצאים בבתי הספר, בצבא, באוניברסיטאות, במקומות עבודה, איפה שלא נפנה.

 

"אתם מאמינים שזה יכול לקרות?" הוא פונה לקהל, והם משיבים "כן" בקול גדול.

 

כבר שבת קודם לכן, בקהילתי "תפארת ישוע", הסוגיה הזו עלתה. אל הבמה עולה משיחית ומבקשת לקרוא את טורו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות" שבו ביקורת על שריפת ספרי הברית החדשה באור יהודה. המשיחיים מגיבים במחיאות כפיים סוערות, כמה מהם מבקשים לצלם את הטור. "הכלה שלי מטיחה בי שהמרתי את דתי. אני אראה לה את זה", מספרת לי אחת מהם.

 

14 ביולי: להטיף בשטח אש

 

על לוח המודעות של הקהילה ישנו שלט המזמין צעירים להשתתף בתוכנית "נצור- שישה ימים של התחברות, טיולים, סדנאות, דיונים ועדויות, שנועדו להכשירך כמשיחי לקראת שירותך בצה"ל.

 

המאמין מיכאל מגלה לי אחר כך כי הפך למשיחי בזמן ששירת בצבא. "זה קרה בתום אימון ברמת הגולן", הוא אומר ומצביע על קצין הבישור יעקב דמקני. "זה הוא שפגש אותי שם ושינה את חיי מהקצה אל הקצה".

 

המשיחיים, מתברר, רואים חשיבות רבה בעשיית נפשות לאמונתם בתוך הצבא, בין נערים מתבגרים שלפי הסברם נוחים להקשבה בשל בדידותם. מיכאל ואחרים הם פירות עבודת בישור אינטנסיבית בבסיסים, מוצבים, אזורי אימונים ואפילו שטחי אש אסורים. במהלך המשימה אני פוגשת לא מעט חיילים משיחיים, אחדים מהם מגיעים לקהילה במדים.

 

באמצע יולי אני מוצאת את עצמי חלק ממבצע כזה. אני נפגשת באזור הכנרת עם דמקני, שמוביל קבוצה של כ-30 משיחיים חדורי קרב, רובם מתנדבים מחו"ל. היעד: שטחי האימונים ברמת הגולן. בתא המטען של האוטובוס מנוילנים שורות-שורות של עותקים מספרו של דמקני "למה דווקא אני", שבו הוא מתוודה כיצד קיבל על עצמו את האמונה. "הייתי חוטא גדול. נשים, התעסקויות, כסף. לא הכל ביושר. כשקיבלתי את ישוע, הבנתי שאי-אפשר להיות גם ברוח וגם בבשר", יספר לי בהזדמנות אחרת.

 

לפני שאנחנו יוצאים לדרך, אנחנו עושים סיור קצר בהר האושר שסופו בכנסיית הלחם והדגים. אנחנו פוגשים זוג דתי משוהם, שמחפש את בית הכנסת העתיק. מכל האנשים בעולם הם פונים אל דמקני – והוא מזהה מיד את ההזדמנות. "רוצי לאוטובוס, להביא את הספר שלי", הוא מורה לי.

 

אנחנו יוצאים לדרך ומסתערים בכל פעם שמבחינים בלובשי מדים. העצירה הראשונה שלנו היא בנקודת תצפית ברמה. דמקני הולך לחיילים ומדבר איתם. אנחנו מתארגנים בשורה, ואז מצטרפים אליהם. דמקני מבקש שנשיר מזמור מירמיהו. למפקד הצוות הדתי, אביחי, הוא מבטיח כרטיס טיסה לאירופה אם יזהה מהיכן המילים. המפקד לא מזהה. כפיצוי הוא וחייליו מקבלים שוקולד ואת הספרים של דמקני.

 

בתחנה השנייה שלנו אנחנו מפירים את מנוחתה של קבוצת חיילים שעצרה עם האמרים בחורשה. כשאנחנו מסיימים לשיר מולם, דמקני מורה לנו להתפזר בין החיילים ולדבר איתם. שילה מהקריביים מספרת לחייל שבמלחמה העתידית, כל מי שמאמין בישו יתייצב נגד מי שלא מאמין בו. בחור קוריאני מהקבוצה מעניק את הספר של דמקני לחייל, ומבטיח לו ש"כמו שהספר היווה השראה לבואנו לארץ, אני מאמין שככה הוא יהווה בשבילך השראה".

 

משיחית מהקבוצה מספרת לקובי החייל שישו בכלל היה יהודי, והוא מגיב ב"וואו, לא ידעתי". מעודדת מהתלהבותו, היא מספרת לו שהברית החדשה היא המשך של התנ"ך. הם מחליפים מיילים ומבטיחים לשמור על קשר. חייל אחד יושב בפתח ההאמר ומולו שתיים מחברות הקבוצה. המפקד צועק לו, תצא מהכלי ותסגור את הדלת, זה אסור.

 

לאחר כמעט שעה אנחנו ממשיכים למשימה הבאה – שטחי האימון. דמקני תוקע בשופר ומתפלל שנפגוש דיוויזיות שלמות. "אלוהים", הוא מתחנן, "תוביל אותנו לחיילים ולמקומות שבהם הם נמצאים, שנתקוף אותם באהבה של אלוהים ובישו המשיח".

 

בדרך אני פוצחת בשיחה עם מגדלנה האוסטרית, שמתגוררת בישראל כבר חמישה חודשים. היא גרה במלון של המשיחיים ועובדת במטבח. היא מספרת לי שהיא משלמת בעבור השהייה וההתנדבות כ-5,000 יורו שחסכה במשך זמן רב, ואחר כך מתלוננת שאוסרים על המתנדבות במלון ללבוש חולצות בלי שרוול, להתאפר או ללכת עם שיער פזור.

 

אנחנו מגיעים לאזור חולי מבודד. בכניסה אליו שלט גדול: "שטח אש סגור, הכניסה אסורה בפקודה". דמקני לא ממצמץ. הוא מורה לנהג האוטובוס, מאמין מהקהילה, להמשיך קדימה. אנחנו נוסעים עשר דקות, עמוק בתוך שטח האש, עד שמבחינים באוהלים צבאיים, טנקים והאמרים. אי שם באופק אנחנו גם רואים קבוצת חיילים.

 

דמקני מרענן נהלים ומבקש שנרד. המפקד מגיע אלינו במהירות. המום מהפאטה מורגנה שנגלתה לעיניו, הוא מבקש יפה שנתחפף: "אתם לא יכולים להיות פה". דמקני לא מוותר: "יש פה אנשים שהגיעו להגיד לכם שהם אוהבים אתכם ומעריכים את מה שאתם עושים". המפקד: "תודה, אבל יש פה עכשיו אימון באש חיה. אני מבקש שתלכו".

 

בתום מו"מ מנדנד מוסכם שנשיר שיר אחד לחיילים ואז נחזור. החיילים מתאספים ואנחנו מזמרים שיר קודש. אחר כך אנחנו מחלקים להם שוקולד עם דף שעליו פסוק מהברית החדשה. מישהו מספיק ללכת לאוטובוס ולחזור עם הספרים. דמקני מזהה את בלבול האויב ותוקף במשפטי הטפה. אבל המפקד מתעקש. "סיכמנו על שיר אחד".

 

אנחנו עולים לאוטובוס, משאירים מאחורינו ענן אבק. אחרי שגורשנו משטחי האימון אנחנו נוסעים לבסיס או"ם. אלא ששם ממהרים להוריד את המחסום לפני האוטובוס. דמקני יורד לדבר עם השומרים בבודקה ואנחנו מחכים. דקות אחר כך המחסום מורם, ואנחנו נכנסים.

 

איך הצלחת לשכנע אותם? 

"פעם היינו נכנסים ככה גם לבסיסי צה"ל, עד שהם הבינו במה דברים אמורים ומאז לא נותנים לנו להיכנס. בגלל זה אנחנו נאלצים להיכנס לשטחי אש פתוחים".

 

מי לא מרשה לך להיכנס? 

"הרבנות, השלישות, הרמטכ"ל, כולם".

 

בסוף היום דמקני מתנצל לפניי ממושכות, "אין לך מזל", הוא אומר, "בכל נסיעה כזו אנחנו מוצאים מאות חיילים בשטחי אימון. אני מדבר איתך על כמה שטחי אימון, אחד אחרי השני. אני לא יודע מה קרה. את תהיי חייבת לבוא בפעם הבאה".

 

ההטעיה המשיחית

"לקהילות היהודים המשיחיים סממנים כיתתיים מובהקים", אומרת דנית קרן, מנכ"ל המרכז הישראלי לנפגעי כתות. "אחת הבעיות המרכזיות היא חוסר השקיפות של הכת, כשהשימוש במושג 'יהודים משיחיים' מטעה רבים ומכאן נובעת הולכת השולל, לכאורה, של רבים מן המצטרפים לקהילות המשיחיות בישראל. אנשי הקהילה מעידים על עצמם שהם 'היהודים האמיתיים', על אף שמדובר בזרם נוצרי אוונגליסטי לכל דבר בעל תיאולוגיה נוצרית.

            "קיימת התעלמות מכוונת משימוש במושגים בעלי קונוטציה נוצרית מובהרת בעיקר בקרב הציבור היהודי-ישראלי. כנסייה הפכה לקהילה, האסיפה היא בשבת ולא בראשון, אין שימוש באיקונין ובצלב ונעשה שימוש נרחב במושג 'חזרה בתשובה'. בכך קל לחברי הכת למשוך ישראלים לקהילות השונות הפזורות ברחבי הארץ. בסופו של דבר היהדות המשיחית מוכרת בתור זרם נוצרי על ידי רוב הזרמים הנוצריים ולא כזרם יהודי. כמו כן חלק ניכר מהפעילות המשיחית בארץ ממומנת בעיקר על ידי כנסיות נוצריות מחו"ל.

            "מעדויות של אנשים שהתקרבו לקהילות נראה כי עצם החבירה לאנשים שאינם מאמינים נועדה למטרה אחת ויחידה – לבשר את הבשורה (לעשות פעילות מיסיונרית ולהביאך לאמונה). אלמנט נחמדות היתר ושימוש במניפולציות שונות נועדו להביא אנשים לאמונה, שזה אחד מעיקרי האמונה המשיחית והשליחות היסודית והראשונה של הקהילה המשיחית. השליחות היא בעיקר עבור היהודים כיוון שאמונת המשיחיים גורסת, כי המשיח (ישו) יגיע לאחר שהעם היהודי יקבל אותו.

            "אחד הדברים שרואים אצל אנשים שחברו למשיחיים, שמאפיין אגב כתות רבות, הוא המשיכה לחום שמקרינים חברי הקהילה למצטרפים החדשים והבטחת אהבה ומשפחתיות. אם ישו מהווה מודל של אב האוהב את בניו, הקהילה היא תחליף למשפחה תוך ניצול של מצוקות, חולשות ומשבירים אצל מאמינים פוטנציאליים.

            "על החברים בקהילה מופעל לחץ אדיר להשתתף בכמה שיותר פעילויות ומפגשים, תוך כדי זניחת כל מה שנמצא מחוץ לאמונה: בני משפחה, חברים, עבודה ולימודים, מאחר שהם שייכים ל'עולם האופל' ולשלטון השטן. למאמין משיחי אסור להינשא למי שאינו מאמין. מאחר שהאמונה בשטן כה חזקה ומוחשית בחייו של המאמין, קיים חשש גדול מעזיבה.

            "חל איסור בקרב חברי הקהילה ללמוד חומר הכופר באמונה המשיחית, כיוון שזה בגדר מכשול ועלול לעורר מחשבות כפירה, כגון ספרי מדע דארוויניסטיים ועוד. יש גם אלמנט מיסטי חזק מאוד ובוז מסוים כלפי ההשכלה, המדע והלוגיקה.

            "בשעה שהומוסקסואליות נחשבת מחלה חמורה שיש להירפא ממנה, שמיעת קולות וראיית הזיות וחזיונות וכן דיבור בלשונות (דיבור טראנסי- ג'יברישי) – מהווים סממן להתפתחות האמונה של החבר בקהילה ומעלים את מעמדו". 

 

21 ביוני : לאמץ את ילדי הפנימיות

 

אני מוזמנת ל"על האש" בביתו של ארי סורקו-רם, הרועה של הקהילה. בתום תפילת השבת אנחנו נכנסים לוואן של מוטי, יד ימינו של ארי ומדריך הנוער בקהילה, ונוסעים לבית ברמת השרון.

 

חוק העונשין במדינת ישראל אוסר על טקס המרת דת או פעולה אחרת המביאה לידי המרת דת בקרב קטינים, ללא אישור הוריהם או האפוטרופוסים שלהם. כמו כן נאסר בחוק לשדל קטין להמיר את דתו על ידי פנייה ישירה אליו.

 

אנחנו עוצרים ליד סופרמרקט פתוח כדי להצטייד במצרכים. כשמגיע תורנו פוצח אחד המשיחיים בסמול טוק עם הקופאי, נער שעלה מאתיופיה. הוא שואל את הנער אם הוא מאמין באלוהים. הקופאי הצעיר מתחיל לענות, אבל יסמין מזרזת אותנו לצאת.

 

אנחנו מגיעים לרחוב שקט, ועוצרים בפתחה של וילה רחבת ידיים עם חצר גדולה. אחד המאמינים, בשנות ה-20 לחייו, מצביע על מעין מרפסת סגורה. כשהיה בן 15 וחצי, הוא מספר, הגיע עם נערים נוספים לשיעורים שהעביר סורקו-רם בביתו. "לא ידעתי קרוא וכתוב אז, בגלל דיסלקציה קשה. גדלתי בשכונה קשה והסתובבתי עם החברה הלא נכונים. השתתפתי בגניבות ובפריצות למכוניות עד שתפסו אותי ושלחו אותי למוסד לעבריינים. אחרי שנה עברתי לפנימייה, אבל לא הפסקתי לעשות צרות. אהבתי כוח ואלימות, הפכתי לימני קיצוני, אני וכמה חבר'ה היינו מרביצים לערבים באתרי בנייה ולשמאלנים בהפגנות".

 

כששתי חברות מהפנימייה החלו להיעלם פעם בשבוע, החליט להצטרף אליהן. כך פגש הנער לראשונה את סורקו-רם. "הוא לקח על עצמו משימה לשנות אותי. הוא היה מגיע לפנימייה, לוקח אותי לבתי קפה. הייתי מתווכח המון עם ארי. לא קיבלתי את מה שהוא אומר. ואז, בכנס צעירים משיחיים, קרה לי משהו ששינה לי את החיים. הרגשתי פתאום את אלוהים, האהבה שלו נכנסה אליי. אני לא זוכר מה קרה לי בגוף, אבל מי שהיה שם סיפר ששכבתי והתגלגלתי על הרצפה. מאז התחלתי להאמין בישוע".

 

המאמין מדבר בזמן שהוא הופך את הקבאבים על האש. לו עצמו אין כוונה לנגוע בהם. כבר 30 יום הוא צם. לא אוכל אך שותה מיצים וקפה. צום זו פעולה משיחית ידועה. "אני צם כמו דניאל הנביא, כדי להפגין על בעיות הנוער בגוף המשיח. תחנת היציאה שלי היא ביום ה-49, שזה שבעה שבועות. אמא שלי חושבת שהשתגעתי".

 

כמה ימים אחר כך, במפגש בחוף הים, אני יושבת לשיחה ארוכה עם הרועה סורקו-רם. מדובר בגבר גבוה ומרשים, בן 66, המגיע לתפילות הדור בחליפה, טבעת זהב גדולה על הזרת ונעלי מוקסין, הוא שופע כריזמה וסמכותיות.

 

בשנת 1986 העבירו צה"ל מתפקידו במילואים כמלווה קבוצות מתנדבים מחו"ל כיוון שנטען שעסק במיסיונריות בקרב קבוצות אלו. סורקו-רם עתר לבג"ץ נגד שר הביטחון דאז, יצחק רבין ז"ל, אך נדחה. הסיפור הזה עשה הרבה רעש בזמנו, אבל אותי מעניין לשמעו עכשיו על קשריו עם אותו מאמין שקיבל על עצמו כנער את הבשורה.

 

סורקו-רם נושם עמוקות. הוא מספר לי על הוריו, שנאלצו לשלוח אותו לפנימייה כשהיה בן שנתיים. בהעדר אהבה, חום וביטחון של הורים, נכנס אלוהים לוואקום הזה. "בפעם הראשונה שקראתי בכתובים ובברית החדשה הציפה אותי תחושה מדהימה של אהבת אב", הוא מוריד את משקפיו ומנגב את הדמעות. "זו גם הסיבה שאימצתי אליי את אותו נער. רציתי לתת לו תחושת אב, את התחושה שאלוהים נתן לי. הוא סיפר לך הוא הרביץ לערבים? הוא הכה את המורה באת, ואני לא מתכוון לעט כתיבה".

 

איך הכרתם בעצם? 

מדי יום רביעי, 20 חבר'ה מבית הספר שלו ברחו ובאו אליי לשיעור. גם מי שלא נשאר באמונה נשאר איתי בידידות טובה. יום אחד, כשהגעתי לבית הספר, המנהלת תפסה אותי ואמרה לי שלא ייאמן השינוי שחל בילדים. היא אמרה לי שאם הייתה לה בת, היא הייתה שולחת גם אותה אליי. מאז המנהלת עצמה עין כאשר הילדים ברחו אליי".

 

16 ביוני: לבשר לנרקומניות ופרוצות

 

המשיחיים לא מסתפקים בהטפות ישירות ומפעילים עמותות חסד שפועלות בקרב קבוצות חלשות בחברה הישראלית. על אף טענתם הרשמית כי מדובר בפעולת חסד בלבד, בשטח הדברים שונים. מדובר במיסיונריות מובלעת, מעודנת יותר ,אך לא פחות אפקטיבית.

 

אני תופסת את סבסטיאן, מנהל הפרויקטים של עמותת "יד לעזרה ישראל", כשהוא בדרך לקריית גת עם עוד מתנדבים לחלק אוכל לניצולי שואה ושאר נזקקים. בשבועות האחרונים הוא הספיק לחלק אוכל בשדרות ובחיפה. "אשמח אם תצטרפי אלינו לחדרה, לחלק גם שם אוכל לניצולי שואה", הוא אומר.

 

באתר העמותה מפורטים שלל פרויקטים שמתבצעים בישראל – בלוד, ירושלים, קריית אתא, אשדוד, נצרת ועוד ועוד. עיקר הפעולה בחלוקת מזון, ציוד ונחמה לניצולי שואה. באתר מובאים סיפורים ותמונות של נזקקים שונים, משפחות במצוקה ונפגעי טרור, שזכו לסיוע מהמשיחיים.

 

כך למשל מדווח שם על אם חד-הורית לשבעה ילדים, שבעלה בכלא והיא נזקקת לעזרה. מתנדבי העמותה הגיעו לביתה מחוסר הרהיטים, שבו הילדים ישנים על הרצפה, וחילקו בשר, ביצים ומוצרים נוספים. או על תושבת חדרה, שנפצעה בפיגוע טרור, פוטרה מעבודתה וכעת זוכה לסיוע כלכלי ורפואי. "אנחנו מגיעים למשפחות ויושבים איתן", נכתב באתר. "האינטראקציה האנושית היא מאוד טובה".

 

אלא שהמשיחיים לא מסתפקים בסיוע. כשאני מבקשת להתנדב בחלוקת מזון לנזקקים, מתדרך אותי לוק (23), יהודי-משיחי תל אביבי ופעיל בולט, על דרך הפעולה. "אנחנו מחלקים מזון, וזה פתח לבישור. כשהם ישאלו מי אנחנו למה אנחנו עוזרים להם, נוכל לדבר איתם על החסד של ישוע".

 

ניצולי שואה יודעים מי אנחנו? 

"אנחנו עמותה משיחית, אבל שומרים את זה בסוד, אחרת לא ייתנו לנו להיכנס למקומות. לפעמים ניצולי שואה שמרגישים שקיפחנו אותם, מאיימים שאם לא נעשה עבורם את זה ואת זה, הם יספרו לכולם שלא רק קיבלו עזרה מאיתנו, אלא גם בישור. אז צריך להיזהר".

 

אני מצטרפת ללוק בנסיעה לניצולי שואה מפתח תקווה. בדרך אנחנו עוצרים בחניון, פורקים ארגזים עם מוצרי יסוד ומחלקים אותם לשקיות. בכל שקית שמן, סוכר, שימורים, עוגיות, אורז ופסטה.

 

היעד הוא הוסטל של משרד הקליטה. את אחת הדלתות פותח זוג קשישים, עולים מחבר העמים, ניצולי שואה. פניהם מוארות. הם לא מבינים מילה בעברית, ולוק מתקשר איתם איכשהו ביידיש רוסית רצוצה. הוא מנסה להבין עד כמה הם נזקקים וכיצד יוכל לעזור. אנחנו מוסרים את המוצרים והולכים.

 

בדרך חזרה לוק מודה שהוחמצה פה הזדמנות. "אם הם היו יודעים עברית, אפשר היה לדבר איתם על אמונה. אבל אם תצטרפי אלינו מחר, תוכלי לראות איך מתנדבים קוריאנים שרים 'הלל' לניצולי שואה. תבואי, אני צריך ישראלים שידברו על ישוע. אנחנו גם מחלקים כדורים, בגדים ונעלים לילדים. כשהם שואלים למה הבאתם לנו את המתנות, אנחנו משיבים 'אלוהים אוהב אתכם'. מפה כבר מתפתחת שיחה על אלוהים וישוע".

 

עמותת "דלת לתקווה" מסייעת לזונות נרקומניות. דייב פיקווט (40), מקים העמותה, הוא נרקומן לשעבר. בעבר השתייך לקהילת משיחיים בפלורנטין והיום מגיע מעת לעת ל"תפארת ישוע". לפני כשנתיים, הוא מספר, אלוהים קרא לו לעזור לזונות נרקומניות.

 

"הוא שם חיזיון בלבי", מספר לי דייב. אז עוד התגורר בחולון והיה מגיע באוטובוס עם תרמוסים של קפה ומעט אוכל לחלק ברחובות התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אחר כך עבר לדירה באזור, ופתח אותה עבור הנערות העובדות. "הן היו באות להתקלח אצלי, לאכול, לישון קצת ולחזור לגיהינום".

 

לפני עשרה חודשים, בעזרת תרומות שאספה עבורו מאמינה, הצליח לשכור האנגר ענק. הוא ומשיחיים אחרים שיפצו אותו, צבעו אותו, תלו תמונות. אחר כך גם השיגו מיטות וספות. כשאני מגיעה לשם אחד המתנדבים קורא בברית החדשה, כשלידו יושבת פרוצה ששותה מיץ. המדפים וארונות הספרים מלאים בספרי הברית החדשה, בעלונים משיחיים ובספריו של דמקני. על הקיר ממוסגרים פסוקים מהברית החדשה. יש שם גם תעודה מרשם העמותות המאפשרת ל"דלת לתקווה" להפעיל "סעד רוחני, הרצאות וסיוע הומניטארי".

 

"אנחנו מהווים עבור הפרוצות אור ועדות שיש אנשים טובים שישוע שלח אליהן", מסביר לי דייב. "אנחנו מדברים על אלוהים. הן יודעות שאנחנו צמים עליהן ומתפללים. לפעמים הן יושבות לידנו כשאנחנו מתפללים".

 

אחרי סיור במקום, בחדר איפור, במקלחון, במחסן המכיל בגדים ישנים, אנחנו מתיישבים על הספה ודייב במתפלל שאצליח במשימה. הוא גם מספר לישו על התמודדויות לא פשוטות. היום פרוצה גנבה למתנדבת תיק שבתוכו 300 שקל. "השטן לוחם לא בחרב ובמכות, אלא בטנקים ובנשק", מספר-מתפלל דייב. לידנו שוכבות במיטות שתי פרוצות כחושות.

 

פרוצה קשישה נוספת קמה משינה, ניגשת לדייב ואומרת לו שהקשיבה לכל מה שאמר ושזה היה מאוד יפה. חבר של דייב, פטר, יהודי משיחי מגרמניה, מגיע עם גיטרה. שניהם מתחילים לשיר בקול "הלל". לידם קלסר גדול וצבעוני עם תווים ומילים לשירים שונים, כמו "ישוע אוהב אותי", ו"תשרה עלינו מרוחך".

 

בביקורי השני במקום, אחרי שאני מאבקת את חדר האיפור ומדפי הספרים, אני ושני מתנדבים נוספים מתפללים כשבידינו תמונות של פרוצות שצולמו במקום. אחד המשיחיים מספר לי שלפני כמה ימים התפלל עם שתי פרוצות. "אנחנו עושים פה 'הלל' כדי שרוח אלוהים תשרה במקום", הוא מסביר.

 

11 ביולי: לכבוש את נחלת בנימין

 

בסוף אחד המפגשים יסמין חשה ברע. כמה חבר'ה ממהרים להקיף אותה, לשים עליה ידיים ולהתפלל. אני מצטרפת בטבעיות ואחר כך חושבת על זה. יכול להיות שהפכתי לאחת משלהם? המפגשים הצפופים, הטלפון שלא מפסיק לצלצל, הדאגה הכנה לשלומי, הבעת החום, החיבוקים הפיזיים- לכל אלה השפעה מטלטלת. אני שמה לב שככל שעובר הזמן אני משתמשת ב"אנחנו" ולא ב"אתם".

 

גם המשיחיים מבחנים בזה. מעמדי מתחזק. "אנחנו נלך לכבוש את ערי ישראל, ואת תהיי יד ימיני", מבשר לי יום אחד דמקני. מעתה, מתברר, יש לי גם תפקיד במערך המיסיונרי של המשיחיים. "את תערכי את החומרים שאני כותב, תעזרי לי להפיץ אותם ותארגני צוותים של מאמינים צעירים כמוך, ישראלים, שיבשרו. תהיי אור ומלח בעולם שכל כך זקוק לזה".

 

באחת הפגישות שאני מקיימת איתו במלון של הקהילה הוא מצייד אותי בנאום שכתב לרגל כנס משיחי עולמי מתוכנן, ומבקש שאערוך אותו. הוא גם מעניק לי די-וי-די שהכין לקבוצות שמגיעות לישראל. "אל תיתני את זה למי שלא מאמין", הוא דורש לפני שאני הולכת.

 

כשאני צופה בסרטון בבית, אני מבינה למה ביקש שאשמור על סוג של חשאיות. על רקע תמונות אתרים בישראל, נגלית לעיניי תוכניתם המיסיונרית הסודית של המשיחיים כיצד לכבוש את לב היהודים: "תחילה", נשמע קולו של דמקני, "תתנצלו על הצרות שהנצרות עשתה ליהודים, על האינקוויזיציה והשואה. אחר כך תודו לישראלים. תגידו להם תודה שבזכותם קיבלנו את אברהם, יצחק ויעקב ואת התורה. אתם העם הנבחר, תגידו להם, ובלעדיכם לא תהיה גאולה. בשלב הבא תראו להם את הנבואות שכתבו הנביאים ירמיה, זכריה ודניאל על דמותו של ישוע. תבקשו מהם לבחון את ישוע באורו היהודי".

 

מלבד מאמיני הכת מגויסים למשימות הבישור משיחיים מרחבי העולם, שמגיעים לישראל ביום הראשון של כל חודש. במשך שבוע הם לומדים תרבות והיסטוריה יהודית, ובעיקר את תורת השכנוע שניסח דמקני בדם ויזע. בתום השבוע מתפנה הקבוצה לפעולות הטפה אינטנסיבית בתל אביב, הרצליה, ירושלים, אזור ים המלח, יישובי הגליל והגולן – כולל כמובן בסיסי צה"ל.

 

אני מצטרפת לאחת הקבוצות שמתארחת במלון. 30 מיסיונרים שהגיעו מגרמניה, אוסטריה, סינגפור, ניו זילנד, אנגליה, פינלנד ועוד. מתברר שהם שילמו כדי לבוא לפה ולבשר. מאמינה מגרמניה מספרת שהייתה אישה מוכה עד שישו נגלה אליה בחלום והביא לה נחמה. הקהילה שלה אספה כסף ושלחה אותה לפה.

 

דמקני מספר להם שאני ישראלית-יהודייה-מאמינה ובאתי ללמוד איך לבשר לאחיי על אלוהים. "תמחאו לה כפיים על הגבורה שלה". אחר כך הוא מבקש לפתוח את החוברות שהכין עבורם, ובהן משפטי פתיחה מתורגמים לעברית. "פה זה לא אפריקה או סין", הוא גוער בהם. "ליהודים יש זהות, שורשים, היסטוריה. פה יצעקו עליכם ברחוב שאתם מיסיונרים. זה הכל בגלל החרדים, הם עושים תעמולה נגד המשיחיים ונגדי. אני מככב בתחנות הרדיו שלהם. אל תצפו לשינוי מהיר. זה כמו חריש בשדה".

 

אנחנו מתכננים לקיים תהלוכה חגיגית בחוצות תל אביב. בערב שלפני אנחנו עושים סימולציות. כמה משחקים חרדים ומחזיקים שקית ניילון, כדי לאסוף את הספרים שיושלכו, אחרים משחקים ישראלים שלא משתפים פעולה ויש שמגלמים את עצמם. וירפי הפינית מציעה פתרונות לבעיות שעלולות להתעורר בשטח. המחזה משעשע, אך וירפי נוזפת בחברי הקבוצה שהם צריכים להיות מוכנים.

 

מלבד ההתרגשות הקבוצתית אני חשה במתח שעד כה לא הכרתי. וגם פחד. פחד שמכרים יזהו אותי ברחוב, פחד שדמקני יבחין שאני משרכת רגליי, הולכת מכווצת אחרונה בטור, פחד שהלכתי רחוק מדי עם המשימה הזאת.

 

את לבטיי קוטע ניק, אוסטרי גדל גוף שביומיום רועה צאן במדבר. "אני אלך אחרון ואשמור עליכם. שאף אחד לא ילך אחריי", הוא פוקד על הנוכחים. "בסוף כל זוג חוזר בכוחות עצמו למלון כדי להטעות את הדתיים שיעקבו אחריכם".

 

דמקני חש בבטן המתהפכת של המאמינים. "מי שמרגיש שהוא לא יכול לעמוד במשימה, כמו חייליו של גדעון בתנ"ך, שיישאר במלון ויתפלל עבורנו", הוא מגלה רגישות. "אבל מי שיוצא למשימה שיידע: אין כבוד לפני חרפה. יירקו, יצעקו, ירביצו לכם, אבל אתם תהיו חומלים, אוהבים".

 

"בסוף המשימה", הוא ממשיך, "נחזור למלון. אחרי מנוחה נלך לחוף, נשחק כדורגל ונתחבר עם הישראלים. רק אחרי המשחק המשותף וההתחברות תתחילו לדבר איתם ולחלק ספרים".

 

בקצה החדר, ליד הדלת, מחכה לנו הציוד. ערימת ספרים ועלונים על משיח בן דוד עם מספר טלפון. השם ישו לא מוזכר. "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", אנחנו שרים באין ספור מבטאים ופוסעים אל לב רחוב אלנבי.

 

וירפי מלווה אותנו בגיטרה, תרזה האוסטרית בכינור, דמקני תוקע בשופר. בתוך שניות אנחנו מבחינים בחרדי שעוקב אחרינו עם מצלמת וידאו. "חרדים מחכים לנו מחוץ למלון", מסביר אחד המשיחיים. "יש מעקבים. הם יודעים מה קורה אצלנו עוד לפני שאנחנו יודעים".

 

דמקני מורה לנו לעצור. המאמין יונתן מזמין משטרה. אירועי התהלוכה הקודמת חרוטים היטב בזיכרון כולם. דמקני לא רוצה שגם הקבוצה הזאת תחטוף מכות. המשטרה מגיעה ומזהירה את החרדי להתרחק. אנחנו ממשיכים לכיוון נחלת בנימין, אבל שוב מבחינים בחרדי המזהיר את העוברים ושבים מפנינו.

 

בתוך שניות מתלקח עימות מילולי בין דמקני לחרדי. המשטרה מוזעקת ויונתן מספר לשוטרים כי זיהה את החרדי כמי שהכה אותו בעבר. לדבריו יש לו אפילו תמונות המעידות על כך. המשטרה מבקשת משניהם לעלות לניידת. מאוחר יותר, כשיונתן יחזור למלון, הוא יספר שהמשטרה הסכימה להחזיק בחרדי עד כניסת השבת. אנחנו מזכים אותו בתמורה במחיאות כפיים נלהבות.

 

הרחוב התל אביבי מגיב אלינו סך הכל בעליצות. אחדים מצטרפים לשירה, אחרים מוחאים כפיים, ויש את אלו ששואלים: "אבל מי אתם בדיוק?" וזוכים בתגובה להטפה. בחורה דתייה מבקשת מאיתנו עלון, ואז קורעת אותו בחמת זעם מול עינינו.

 

5 ביולי: להטביל את הנער גיל

 

כלפי חוץ נראים היהודים המשיחיים חילוניים לכל דבר. רק אחרי היכרות מעמיקה מבינים שמדובר בקבוצה אולטרה דתית עם נורמות, מושגים ועלם תוכן משל עצמם. בכל שבת ראשונה בחודש נערכת "סעודת האדון" עם חלה ויין המסמלים את בשרו של ישו ודמו הנשפך. כמו במיסה בכנסייה המאמינים בתור כדי לקבל את לחם הקודש והיין.  אלא שבאותו טקס ממש ראשי הקהילה עוטים על עצמם טלית ומוציאים את ספר התורה מארון הקודש.   

 

אבל יש טקס אחד שעומד מעל לשאר: הטבילה, הדרך היחידה באמצעותה נולד המאמין מחדש. את הטקס הזה מנסים עכשיו להחיל עליי. ככל שחולפים השבועות, הלחץ שאטבול גובר. פעם אחר פעם שואלים המשיחיים אם טבלתי, ותוהים מתי אני מתכננת לעשות זאת.

 

מוטי מודיע לי שוב ושוב שהוא מעביר שיעור על חשיבות הטבילה וכדאי שאגיע. "זו פעולה רוחנית חשובה ביותר ואת צריכה להתחיל להתכונן לקראתה", הוא מורה לי. אני ממלמלת תירוצים. "אני עוד לא מוכנה", אני אומרת.

 

באחד מימי שישי, מוטי ויסמין מחפשים אותי בל הפסקה. הם רוצים שאגיע לשיעור על טבילה. להתחמק שוב אי אפשר. אני מגיעה לשיעור שמעביר הרועה סורקו-רם. מלבדי ישובים סביב כמה נערים, שלושה מתוכם, שני בנים ובת, יטבלו היום. הנער הרביעי יטבול בשבוע הבא.

 

שקופיות שמציג סורקו-רם, ובהן נח ותיבתו, משה וים סוף, מלמדות שהטיבלה מבדילה בין עולם החושך לעולם של טהרה ואור. "הטבילה מגנה על כל אחד מאיתנו", אומר סורקו-רם. "לאחריה, אף אחד מממלכות החושך לא יכול להזיק לנו".

 

בסוף השיעור מתאספים משיחיים שמתכוונים לקחת חלק בטבילה בחוף ירדנית בכנרת. מדובר ביום חג של ממש. יסמין שואלת אם אני באה. כשאני מבטיחה שאבוא לטבילה הבאה, היא אומרת: "אולי היא תהיה שלך".

 

שבוע לאחר מכן אני נוסעת בג'יפ של סורקו-רם לטבילה של הנער גיל (שם בדוי), בן למשפחה ישראלית שורשית, קיבוצניקית. בדרך לחוף דור אנחנו מדברים על יחסי מין לפני הנישואים. סורקו-רם טוען שבכל פעם ששוכבים עם מישהו, נוצר קשר נשמתי בין האנשים. "כך שאם שוכבים עם 20 איש נוצר קשר נפשי עם כל אחד וזה נשאר בך. גם השדים של בן הזוג".

 

"אצל הומואים", ממשיך סורקו-רם, "זה עוד יותר מורכב, כמה שדים וכוחות רעים עוברים ביניהם. הומוסקסואל שאומר אלוהים אוהב אותי- טועה. אלוהים אומר עליהם שהם עובדים את השטן, הם לא שייכים אליו, לאלוהים, יותר".

 

"יש לי חברים הומוסקסואלים", אני עונה. "ואני אומרת לך שהם נולדו ככה, הם לא יכולים להיות משהו אחר". "זה לא נכון", הוא מתעקש. "ראיתי שינויים מהקצה אל הקצה. הם הגיעו לקהילה הומוסקסואלים והרוח ניצחה. הם בבת אחת עשו שינוי. הם היום נשואים עם ילדים".

 

אנחנו מגיעים לחוף, מוצאים פיסה מבודדת של חול ונעמדים במעגל. מוטי מספר שהפעם לטבילה יש משמעות רוחנית לכל עם ישראל. מתוך שיחה אחרת שלה הייתי עדה, אני מבינה שגיל אמנם רק בן 15 וחצי, אבל הוא מוכשר במיוחד ומייעדים לו תפקיד מנהיגותי חשוב ב"גוף המשיח".

 

אמא של גיל מספרת לי שהיא עובדת במרפאה ודאוגת לבשר לפציינטים על ישו. "אני מזמינה את מי שמגלה התעניינות להגיע אלי הביתה לקחת ספרים. בזכותי, שלושה נושעו לפני מותם. כל הזמן אני מבקשת מאלוהים שאצליח להגיע ללב של עוד אנשים".

 

איך הפכת ליהודיה משיחית? 

"בן כיתה של אחותי סיפר לי על ישוע, והרגשתי שמשהו מתעורר לי בלב. בגיל 26 שמתי את האמונה בצד, ואמרתי לעצמי שבזקנה אחזור לזה. אבל בשלב מסוים ידעתי שאני לא יכולה בלעדיו".

 

לאחר שסורקו-רם מברך את גיל, מוטי פוצח בסדרת שאלות. מה משמעות הטבילה עבורך? מיהו ישו בשבילך? "ישוע הוא החבר הכי טוב שלי. הוא מכיר אותי ויודע עלי יותר מכולם", עונה הנער. שני מתרחצים בחוף עוברים לידנו. הם שומעים את השם ישו, ואומרים בקול רם "ישמור השם".

 

אחרי פינג פונג דחוס של שאלות, מעמד שאני לא מבינה עד תומו, מתמתח חיוך על פני הנוכחים. כולנו מתאספים סביב גיל, שמים עליו ידיים ומברכים. מוטי וסורקו-רם נכנסים למים. כשהמים מגיעים עד לכתפיהם, הם עוצרים. קוראים לגיל. שני המתרחצים שעברו קודם חוזרים להשקיף. "אתם יהודים? איך זה מסתדר עם ישו?" הם שואלים את אמו של גיל. "זה מאוד מסתדר", היא עונה ומבטיחה לשלוח ספרים.

 

כשהם יוצאים מהמים, מספר לנו סורקו-רם כי מדוזה שחתה לכיוונו של גיל, אך מוטי תפס אותה והעיף אותה לכיוון השני. "אלו כוחות השטן שלא יוכלו יותר לפגוע בגיל", הוא מבטיח.

 

4 באוגוסט: הבישור

 

בימים האחרונים הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. שליחותי העיתונאית הסתיימה, ביקוריי בקהילה פסקו, והמשיחיים דואגים לשלומי. לעתים אני מקבלת עשרה טלפונים ביום, אולם לא יודעת מה לומר למאמינים הדואגים. אז אני פשוט לא עונה.

 

לתפילה האחרונה הגעתי עם צלמת של העיתון, ואז שוב נעלמתי. לראשונה החלו המאמינים לחשוד. אחת המשיחיות השאירה לי הודעה במשיבון. "אני מבקשת שתחזרי אליי ותאמרי לי מי את", אמרה.  

 

 

היהודים המשיחיים: אנו יהודים ופעילותנו חוקית

 

ארי סורקו-רם, הרועה הרוחני: "אנחנו יהודים שמאמינים ביהדות תנ"כית, זכותו של כל יהודי להסביר את היהדות שלו. אנחנו עושים את זה בקרב מכרים, חברים, משפחה וכל מי שרוצה לדעת. מותר לנו לפי החוק להסביר את האמונה שלנו. 

"אני עצמי הגעתי ארצה כשחקן, מפיק ובמאי, ואני משרת את הקהילה בהתנדבות. לא הבאתי אף נער לאמונה. אם מישהו מתחת לגיל 18, הוא חייב לבוא או עם הורים או עם אישור מהורים. זו לא אמונה, זה עיקרון. כל דבר שאנחנו עושים הוא על פי החוק בישראל. גם בעניין של המאמין המוזכר, ההורים ידעו".

(צוות האתר: כאן תוכלו לראות כמה מרוויח ארי סורקו-רם מארגון 'מעוז' כדי "להתנדב" בקהילה.)

 

 

דייב פיקווט, המפעיל בית מחסה לזונות ונרקומנים: "מגיעות אלי בנות, שנמצאות במצב קשה, שלא יכולות אפילו לאכול. אם רק הייתם מבינים מה אני עובר כדי לעזור לבנות האלה. כואב לי באופן אישי לראות אותן. מה עדיף? שימותו ברחובות? אף אחד לא עושה את זה למענן חוץ ממני. אף אחד גם לא מנסה לגרום להן להתפלל בכוח. אם הזונה רוצה, היא מתפללת. אם הן היו רואות שאני משתמש בהן, הן לא היו מפסיקות לבוא?"

 

 

גורם בעמותת "יד לעזרה ישראל", מסר כי "המידע שבידכם לא נכון. אנו עוסקים בסיוע לנזקקים ובעבודה סוציאלית בלבד, ולא מערבים דת".

 

 

יעקב דמקני, על פעולות הבישור לחיילים בשטחי אש: "כשאנחנו מסתובבים בארץ, אנחנו בסך הכול שרים שירי שבח, הוד וכבוד לאלוהים, מחלקים ספרים ומביאים קצת חיוך לאנשים בשעתם הקשה. כשאני שם על כף המאזניים את הבעייתיות של להיכנס לשטחי אש מול הברכה שאני יודע שאנחנו מביאים לחיילים – הבעייתיות של שטחי אש מתגמדת מול הרצון לעודד את החיילים, לחזק את רוחם ולהגיד שהם לא לבד במערכה".

 

 

דובר צה"ל מסר בתגובה: "ככלל, כניסת אזרחים ואנשים לא מורשים לבסיסי צה"ל אסורה בהחלט. עם זאת יכול להתקיים מגע בין חיילי צה"ל לבין אזרחים כאמור במקומות ציבוריים, כגון תחנות מרכזיות, מרכזי ערים, תחנות הסעה ושטחי כינוס. הפקודות בצבא אוסרות על קיום פעילות מהסוג המתואר בכתבה ופקודות אלה נאכפות בשטח בסיסי צה"ל."

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים