האם יש עדות נאמנה לתחיית ישוע?

על מה באמת “מסכימים כל החוקרים”?

 גולן ברושי ואלי חיטוב מציגים באחד הפודקאסטים שלהם, "ראיות היסטוריות שעליהן מסכימים כל החוקרים". טענה זו איננה נכונה, בלשון המעטה. אף שרוב חוקרי הברית החדשה הם נוצרים מאמינים, אין הסכמה גורפת בין כלל החוקרים באשר ל"ראיות ההיסטוריות" הללו.

יש חוקרים המקבלים “עובדות מינימליות” מסוימות (כגון: צליבת ישוע, אמונת התלמידים בהתגלויות, וקבר ריק), אך אינם מסיקים מהן תחיית מתים פיזית כפשוטה. הם מציעים הסברים טבעיים יותר: הזיות, דיסוננס קוגניטיבי, או התפתחות נרטיבים תיאולוגיים לאורך זמן.

בין החולקים על תחיית ישוע ניתן למנות את: גרד לודמן – חוקר מקרא והיסטוריון גרמני, את פרופ’ ג'ון דומיניק קרוסן – חוקר מקרא והיסטוריון אמריקאי, את בארט אהרמן הידוע, את הפילוסוף וההיסטוריון דייוויד יום, את הסופר כריס קומרניצקי ועוד רבים – שאינם מקבלים את רעיון התחייה. רבים מהם האמינו בישוע בתחילת דרכם, אך בהמשך זנחו את אמונתם, ייתכן כתוצאה מחקירה מעמיקה ומול הממצאים הטקסטואליים שעליהם נעמוד בהמשך.

גם חוקרים מאמינים מציבים גבולות ברורים למסקנות ההיסטוריות: גרי הברמאס, בספרו "תחייתו של ישוע", מודה שיש בברית החדשה אירועים שהמציאות ההיסטורית שלהם נתונה לוויכוח; דייל אליסון, אף שנטיותיו נוצריות, מציג סקירה מקיפה של ראיות נגד האמונה בתחייה בספרו על "תחיית ישוע" ופרשני המסורת הקדומה; ומיכאל ליקונה מדגיש כי חקירה היסטוריוגרפית כשלעצמה לעולם לא תוכל לספק ודאות מוחלטת.

בנוסף, נראה שיש כאן הטעיה מכוונת בשימוש במונחים מצד ברושי וחיטוב, במיוחד כאשר הם מציבים את הביטויים "ראיות היסטוריות" ו"כל החוקרים" זה לצד זה, כדי ליצור רושם כאילו אין היסטוריון המפקפק בסיפור התחייה. אולם בפועל, אף שרוב ההיסטוריונים משערים שישוע אכן היה דמות היסטורית, מרביתם אינם מקבלים את סיפורי האותות והמופתים סביב דמותו, ובמיוחד אינם רואים באגדת התחייה עובדה היסטורית.

כפי שמסכם שופט העליון חיים כהן בספרו "משפטו ומותו של ישו הנוצרי": לכותבי הבשורות, כמו לשאר מחברי הברית החדשה, הייתה מטרה תיאולוגית ומיסיונרית ברורה: להפיץ את תורתו של ישוע ולקדם את הדת החדשה. ברור שמטרה עילית זו השפיעה על הנרטיבים שלהם, מה שעלול להוביל להטיות ולהצגה סלקטיבית של אירועים.

מכאן נובעת השאלה: האם עצם הכתיבה בברית החדשה מספיקה כהוכחה היסטורית?

כדי להמחיש את האבסורד, אפשר להביט בטיעון מקביל באסלאם: מוסלמים טוענים שהקוראן אינו יכול להיות פרי עטו של מוחמד, משום שהוא היה אנאלפבית. ומה ההוכחה לכך שהיה אנאלפבית? עצם העובדה שזה כתוב בקוראן עצמו. כלומר – הטקסט מצטט את עצמו כהוכחה, בלי כל מקור חיצוני בלתי תלוי. ברור שכל טענה מסוג זה מעגלית ואינה עומדת בסטנדרט היסטורי רציני.

כך גם לגבי הברית החדשה: לא ניתן להוכיח את תחיית ישוע או ניסים אחרים רק משום שהם מתוארים בטקסט דתי, כשם שלא ניתן להוכיח קיומם של מלאכים רק מפני שהתנ״ך מספר עליהם.

אז האם יש באמת עדי ראייה על התחייה?

הדעה המקובלת במחקר היא שהבשורות נכתבו כמה עשרות שנים לאחר מותו של ישוע: הבשורה על פי מרקוס נכתבה סביב שנת 70 לספירה ונחשבת למוקדמת ביותר; אחריה חוברה הבשורה על פי מתי, בערך בשנת 80 לספירה; הבשורה על פי לוקס נכתבה בין השנים 85–90 לספירה; ולבסוף הבשורה על פי יוחנן, שנכתבה מאוחר יותר, סביב השנים 95–100 לספירה.

כלומר: פער של כ-40–70 שנה בין מותו של ישוע לבין העדויות הכתובות המוקדמות על חייו.

רוב החוקרים סבורים שמרקוס הוא הראשון; מתי ולוקס השתמשו בו: כ-90% ממרקוס מופיע גם במתי, וכ-50% בלוקס.

מיהו מרקוס?

מרקוס לא היה אחד משנים־עשר השליחים, והוא גם לא מוצג בשום מקום כבן־לוויה של ישוע. לא ברור אם מדובר באותו מרקוס המוזכר במעשי השליחים (12:12), שנחשב לבנו או לתלמידו של שמעון כיפא (כפי שמופיע באיגרת הראשונה של פטרוס 5:13). כל אלה הן השערות של פרשני מקרא, אך אין להן ביסוס ישיר בכתובים.

הבשורות עצמן הגיעו לאבות הכנסייה כחיבורים אנונימיים, ורק המסורת הכנסייתית המאוחרת היא שייחסה אותן לשמות המחברים המוכרים כיום. בנוסף, הטקסט של בשורת מרקוס כתוב כולו בגוף שלישי – "הם" – ללא עדות אישית ישירה או שימוש בלשון "אני" או "אנחנו". כלומר, המחבר מתאר את מה שסיפרו אחרים, ולא את חוויותיו שלו.

לוקס מעיד שאינו עד ראייה

גם לוקס מודה במפורש: הוא כתב על סמך סיפורים שנמסרו לו, לא מתוך עדות אישית:
"רַבִּים שָׁלְחוּ יָדָם לְחַבֵּר אֶת סִפּוּר הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הִתְקַיְּמוּ בְּקִרְבֵּנוּ, כְּפִי שֶׁמְּסָרוּם לָנוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר מִתְּחִלָּה הָיוּ עֵדֵי רְאִיָּה וּמְשָׁרְתֵי דְּבַר ה'. לְפִיכָךְ, לְאַחַר שֶׁהִתְחַקֵּיתִי הֵיטֵב עַל כָּל הַדְּבָרִים מֵרֵאשִׁיתָם, חָשַׁבְתִּי גַּם אֲנִי לְנָכוֹן לְכָתְבָם לְךָ כְּסִדְרָם..." – לוקס 1,1-2

פרשן המקרא צ'ארלס ג. אליקוט (1819 - 1905) כותב על כך: "כְּפִי שֶׁמְּסָרוּם לָנוּ - יש משהו בולט בכנות שבה הכותב מתכחש לאופיו של עד ראייה. המילה "מסרום" זהה לזו שבה השתמש פאולוס כשהוא מדבר על ההיסטוריה של סעודת האדון (הראשונה לקורינתיים 11,23-25) ועל התחייה (שם, 15,3-7), ועם שם העצם המקורב שלה "מסורת" (השנייה לתסלוניקיים 2,15), נראה שהיה כמעט מונח טכני לתורה שבעל פה שכללה לפחות מתווה של חייו ותורתו של אדוננו."

ולכן, מה יש לנו כאן? כתבים אנונימיים, שמספרים מה שסיפרו להם אחרים. לא עדות אישית, לא עדי ראייה – רק מסירה בעל־פה שהועברה הלאה.

הבשורה על פי יוחנן

גם אם לא יודעים בדיוק מי כתב את הבשורה "על פי יוחנן", נראה שהמחבר טוען להיות אחד השליחים:
"זֶהוּ הַתַּלְמִיד אֲשֶׁר מֵעִיד עַל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲשֶׁר כָּתַב אוֹתָם, וַאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁעֵדוּתוֹ אֱמֶת." – 21,24

חוקרים רבים סבורים שפרק 21 ביוחנן אינו מקורי, אלא תוספת מאוחרת, קרובה יחסית לזמן החיבור. לדעתם, הבשורה הסתיימה למעשה בפרק הקודם בפסוקים 30-31:
"גַּם אוֹתוֹת רַבִּים אֲחֵרִים עָשָׂה יֵשׁוּעַ לְעֵינֵי תַּלְמִידָיו, אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ בַּסֵּפֶר הַזֶּה. אֲבָל אֵלֶּה נִכְתְּבוּ כְּדֵי שֶׁתַּאֲמִינוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים, וּכְדֵי שֶׁבְּהַאֲמִינְכֶם יִהְיוּ לָכֶם חַיִּים בִּשְׁמוֹ."

ראיות לכך:

1. סיום ברור כבר בפרק 20:
בפרק 20 כבר נכתב אם כן סיום ברור, אין הגיון שאחרי סיכום כזה יבוא עוד פרק עם סיום כמעט זהה (21:25). זה מראה שפרק 21 הוא תוספת מאוחרת, לא חלק מהחיבור המקורי. כך מסביר גם ריצ'רד צ. ה. לנסקי: שני הפסוקים האחרונים של פרק 20 הם הסיכום הרשמי והתקין של הבשורה על פי יוחנן. לדבריו, כשהמחבר כתב פסוקים אלו הוא לא התכוון להוסיף דבר נוסף (The Interpretation of St. John’s Gospel, p.1399).

2. שוני סגנוני:
ריימונד בראון מסביר שפרק 21 בבשורת יוחנן שונה משאר חלקי הספר בפרטים סגנוניים קטנים – דבר המעיד שמחברו היה כנראה אחר. גם צ'ארלס ק. בארט מגיע לאותה מסקנה וקובע: "יש צורך לנתק את פרק 21 כולו מגוף הבשורה."

3. אינטרס כנסייתי מאוחר:
חוקר המקרא פרופ׳ הלמוט קוסטר מדגיש שהחלק ביוחנן 21, פסוקים 3-19, שבו ישוע משיב את פטרוס לאחר שהתכחש לו שלוש פעמים, בא להבליט את מנהיגותו הכנסייתית של פטרוס. במיוחד בפסוקים 15-17, כאשר ישוע מצווה עליו "רעה את צאני!" זהו מסר ישיר וברור: על פטרוס להיות הרועה, כלומר המנהיג העליון של העדר (=הדיוטות). הדבר מתאים למציאות מאוחרת יותר, שבה התקיים ויכוח חריף על שאלת ההנהגה האפוסטולית, ופרק זה נועד לתמוך בעמדות שהעדיפו את סמכותו של פטרוס על פני אחרים.

4. טענת "העד ראייה" – הפוכה לשיא הבשורה:
ממשיך הפרופסור הלמוט קוסטר ומסביר כי אף שהסיפור (שכאמור נכתב כ־70 שנה לאחר מותו של ישוע) נמסר בלשון גוף ראשון כאילו מדובר בעדות ישירה, הרי שהקטע על "התלמיד אשר ישוע אהב" (21:20-24) 'מדגיש את סמכותה של המסורת המיוחדת של בשורה זו כדיווח של עד ראייה'. במיוחד 21:24 מזכיר מאוד את ההערה הקודמת ביוחנן 19:35, שגם בה נטען לאמינותו של עד ראייה.

אלא שטענה זו, המבקשת להציג את הבשורה כעדות מהימנה של מי שראה במו עיניו, נראית מנוגדת לשיא הבשורה המקורית: בסיפור על תומא המפקפק (20:24-29), שבו נאמר במפורש כי דווקא המאמינים מבלי לראות – מבורכים יותר מאלה הזקוקים לראיות כדי להאמין.

5. פרק 21 – סיפור שלא משתלב:
יוחנן פרק 21 יוצר בלבול ברצף העלילה. אחרי שמרים המגדלית נשלחת להכריז על התחייה, ואחרי שהתלמידים קיבלו שליחות ורוח הקודש (20:18-23) – כיצד ייתכן שהם חוזרים לפתע מירושלים לגליל ולעיסוקיהם הישנים כדייגים (21:2-3)? הם מתוארים כמי שנראים משועממים וחסרי כיוון, בניגוד מוחלט לתחושת השמחה, המשימה והעוצמה הרוחנית שהוזכרו קודם לכן. יתרה מזו, לאחר שכבר ראו את ישוע פעמיים (20:19-23; 20:26-29), כיצד ייתכן שבפעם השלישית שהוא מתגלה אליהם (21:14) – הם אינם מזהים אותו מיד? הסתירה הזו בין הרצף בפרקים 20-21 מצביעה בבירור על חוסר אחידות ומעידה שפרק 21 איננו חלק מקורי של הבשורה.

6. עדות כתבי יד ומסורת:
על פי ג'סה שנקה, בשנת 2006 נחשף כתב יד פפירוס סאהידי (בניב קופטי) מהמאה הרביעית, שמסתיים ביוחנן 20:31. לאחר פסוקים 30-31 מופיע רווח גדול המעיד שלא נמשך אחריהם טקסט נוסף – כלומר, אין בו את פרק 21. גם ג'. ב. לייטפוט וריימונד בראון מתייחסים בעבודותיהם לכתב יד סורי מהמאה החמישית שבו פרק 21 הושמט לחלוטין.

דבר דומה עולה גם מכתבי טרטוליאנוס, אחד מאבות הכנסייה (שחי סביב שנת 200 לספירה). בספרו "נגד פרקסיאס" הוא מצטט את סיום הבשורה: "סוף הבשורה מאשר שהדברים האלה נכתבו כדי שתאמינו שישוע הוא בן האלוהים". זהו ציטוט ישיר של יוחנן 20:31, ללא כל זכר לפרק 21.

נכון שבחיבור אחר טרטוליאנוס מזכיר מסורת שלפיה "התלמיד האהוב" לא ימות לפני ביאתו השנייה של ישוע. אך אין שום אינדיקציה שהוא הכיר זאת מבשורת יוחנן. ייתכן שידע זאת ממסורת נפרדת.

סיכום:
הטענה שהבשורה נכתבה בידי יוחנן כתלמיד־עד ראייה – טענה מפוקפקת מאוד.

מה התמונה הסופית שעולה מכל "העדויות"?

בסופו של דבר נותרת בידינו עדות קצרה ולא מפורטת, של דמות אנונימית הטוענת שישוע קם לתחייה:
"נִכְנְסוּ לְתוֹךְ הַקֶּבֶר וְרָאוּ בָּחוּר אֶחָד יוֹשֵׁב מִיָּמִין, וְהוּא לָבוּשׁ גְּלִימָה לְבָנָה. הֵן נִדְהֲמוּ. אָמַר לָהֶן: 'אַל תִּבָּהַלְנָה. אֶת יֵשׁוּעַ מִנַּצְּרַת אֲשֶׁר נִצְלַב אַתֶּן מְחַפְּשׂוֹת? הוּא קָם לִתְחִיָּה וְאֵינֶנּוּ פֹּה עוֹד. הִנֵּה הַמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחוּהוּ בּוֹ.'" (מרקוס 16:5-6)

הסיפור הזה, הדל בפרטיו, עבר שינויים ניכרים בבשורות האחרות:
• לוקס כבר בוחר להוסיף דמות שנייה, וכותב על שני אנשים (24,4) – אולי בהשראת הכלל המקראי "עַל־פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים י"ט, ט"ו).

• מתי מפתח את הסיפור עוד יותר, והופך את הדמות למלאך שמגיע בליווי רעידת אדמה:
"לְפֶתַע הָיְתָה רְעִידַת אֲדָמָה חֲזָקָה, כִּי מַלְאַךְ ה' יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם..." (28,2).

• יוחנן מציג גרסה שונה לחלוטין: בתחילה לא נמצא איש בקבר, עד כדי כך שהנשים סברו שגופתו של ישוע נלקחה. הן הלכו לדווח לשמעון כיפא, שהגיע עם תלמיד נוסף. רק לאחר שעזבו מופיעים שני מלאכים למרים המגדלית, ולאחר מכן מתגלה אליה ישוע עצמו (20,2-12)

לסיכום:

אין כאן "ארבע עדויות לאותו אירוע", אלא ארבעה סיפורים שונים, שכל אחד מהם מתאר תמונה אחרת.

הפערים בין הגרסאות אינם עניין של "זוויות ראייה שונות" אלא של נרטיבים שונים, שנוספו והשתנו עם הזמן.

ולמרות זאת, ברושי וחיטוב – כמו רבים לפניהם – ממשיכים להציג את הסיפורים כ"ראיות היסטוריות" מוצקות, בעוד שבפועל מדובר בתעמולה שטחית, ללא עומק מחקרי אמיתי.